שתלים

דה־קונטמינציה של פני השתל היא אחד המרכיבים המרכזיים בטיפול בפרי־אימפלנטיטיס, אך גם אחת הסוגיות שטרם נמצא להן פתרון מוסכם. מטרת הטיפול היא להסיר ביופילם, משקעים ושיירים אורגניים ממשטח השתל המזוהם, תוך פגיעה מזערית ככל האפשר בטופוגרפיה שלו ובפוטנציאל ליצירת מגע מחודש בין העצם לפני השתל. בפועל, מבנה ההברגות והמיקרו־חספוס של השתלים, שנועדו מלכתחילה לעודד osseointegration,

הטיפול בפרי־אימפלנטיטיס נותר אחד האתגרים המורכבים ברפואת השתלים. במהלך השנים הוצעו שיטות רבות: instrumentation מכני, air polishing, חומרי חיטוי, אנטיביוטיקה מקומית וסיסטמית, לייזרים, photodynamic therapy, implantoplasty, ניתוחים רסקטיביים ושיטות רגנרטיביות. ריבוי האפשרויות משקף במידה רבה את העובדה שטרם נמצא טיפול יחיד המספק תוצאות צפויות בכל סוגי המחלה. הקונצנזוס המשותף של ה־Academy of Osseointegration וה־American Academy

מחלות סביב שתלים הפכו בשנים האחרונות לאחד האתגרים המרכזיים ברפואת השתלים. ככל שמספר המטופלים הנושאים שתלים גדל וככל שמשך תפקודם מתארך, מתברר כי הצלחת ה־osseointegration הראשונית אינה מבטיחה בהכרח יציבות ביולוגית ארוכת טווח. הספרות העדכנית, ובמיוחד הקונצנזוס המשותף של ה־Academy of Osseointegration וה־American Academy of Periodontology ‏(AO/AAP) משנת 2025, מעדכנת לא רק את הערכת שכיחותן

פרי־אימפלנטיטיס מהווה כיום אחד הסיבוכים השכיחים והמאתגרים ביותר בתחום השתלים הדנטליים. המחלה מתאפיינת בדלקת ברקמות הסובבות את השתל ובאובדן עצם תומכת, העלול להוביל בסופו של דבר לכישלון השתל. במשך שנים רבות נחשבה פרי־אימפלנטיטיס למחלה זיהומית במהותה, בדומה לפריודונטיטיס סביב שיניים טבעיות, כאשר הביופילם החיידקי נתפס כגורם האטיולוגי המרכזי. בהתאם לכך, הטיפול התמקד בהפחתת העומס החיידקי

השאלה המרכזית העומדת כיום בפני הקלינאי המטפל בפרי-אימפלנטיטיס אינה עוד האם ניתן לטפל, אלא מתי, כיצד, ובאילו כלים הרגנרציה אפשרית. מטה-אנליזה שיטתית שפורסמה ב-BMC Oral Health ב-2022 (Diaz et al., 57 מחקרים) מעמידה את השכיחות על כ-19.5% ברמת המטופל ו-12.5% ברמת השתל, עם טווח ספרותי של 8.9%–45% המשקף חוסר אחידות בהגדרות האבחנה. בניגוד לרגנרציה הפריודונטלית,

השימוש בשתלים קצרים עבר בשנים האחרונות שינוי משמעותי: מפתרון שנחשב בעבר לפשרה במצבי חסר עצם, לאפשרות טיפולית מבוססת ראיות במקרים נבחרים. ההגדרה המקובלת מתייחסת לרוב לשתלים באורך עד 8 מ״מ, כאשר שתלים באורך עד 6 מ״מ מוגדרים לעיתים כשתלים קצרים מאוד או אולטרה־קצרים. עיקר העניין המחודש בתחום אינו נובע רק מן הרצון להימנע מהרמות סינוס

הטיפול השתלי המודרני נשען יותר ויותר על רצף דיגיטלי מלא הכולל סריקה אינטראורלית, הדמיית CBCT, תכנון כירורגי ופרותטי ותקשורת ממוחשבת עם המעבדה. בשנים האחרונות חלו עדכונים משמעותיים בתפקידן של תוכנות הניהול (PMS), אשר התפתחו ממערכות אדמיניסטרטיביות לכלי מרכזי בניהול המידע הקליני. עדכונים אלו מאפשרים חיבור בין מקורות נתונים שונים ויצירת רצף טיפולי מסודר יותר, אך

השימוש בשתלים קצרים עבר בשנים האחרונות שינוי משמעותי: מפתרון שנחשב בעבר לפשרה במצבי חסר עצם, לאפשרות טיפולית מבוססת ראיות במקרים נבחרים. ההגדרה המקובלת מתייחסת לרוב לשתלים באורך עד 8 מ״מ, כאשר שתלים באורך עד 6 מ״מ מוגדרים לעיתים כשתלים קצרים מאוד או אולטרה־קצרים. עיקר העניין המחודש בתחום אינו נובע רק מן הרצון להימנע מהרמות סינוס

הרמת רצפת הסינוס המקסילרי ממשיכה להוות אבן יסוד בשיקום אזורים אחוריים בלסת העליונה עם חסר גרמי. עם זאת, בעשור האחרון חל שינוי משמעותי בתפיסה הביולוגית והקלינית של הפרוצדורה, ובעיקר בבחירת חומרי ההשתלה. אם בעבר העצם האוטוגנית נחשבה לתקן המרכזי, הרי שכיום השימוש בחומרי השתלה חלופיים, בעיקר xenografts וחומרים סינתטיים, הפך לנפוץ ואף מבוסס ראיות. עצם

מעקב ארוך טווח הוא גורם מרכזי בהצלחת שיקום לסת שלמה על שתלים. בשנים הראשונות לאחר מסירת השיקום התוצאה הקלינית בדרך כלל יציבה, אך לאחר מספר שנות תפקוד עשויים להופיע סיבוכים ביולוגיים וטכניים. הסיבוך הביולוגי המאוחר המרכזי הוא פרי-אימפלנטיטיס. הצטברות פלאק סביב השתלים, בעיקר כאשר הניקוי סביב הבר מורכב, עלולה להוביל לדלקת סביב השתלים ולאובדן עצם